"לפני ימים אחדים הוצאו שבעה חברים מן הקיבוץ מגן של השומר הצעיר בנגב, לאחר שמתחו ביקורת חריפה על כניעת מנהיגי השומר הצעיר בפני הימין במפ"מ והתנגדו להסתה נגד מק"י" – נכתב ב"קול העם" (עיתון המפלגה הקומוניסטית) ביולי 1951. עיתון אחר ("דבר"?) כותב באותו עניין "כשנתגלתה המחתרת המק"יסטית נשלח שליח מיוחד מטעם הקיבוץ הארצי, שביים משפט והוחלט על הוצאתם, תחת איום בהוצאה מן הקיבוץ של כל מי שמתנגד לתביעת הועד הפועל". בראשית 2016 מפרסם יגאל פרנקל מאמר קצר בעיתוננו הטוען – שורו הביטו וראו - שבקיבוץ של היום יש לחבר זכות להחזיק בכל דעה שירצה. בין לבין טבע מאו את הסיסמה "יפרחו מאה פרחים" (שהיתה בדיחה עצובה בהתחשב בחופש הביטוי בסין).
על הסקאלה הזו, ראוי באמת לדון בשאלה- האם מותר לחברי הקיבוץ באמת לחשוב הכל? להאמין בכל אמונה? השאלה הזו אכן מצחיקה, אבל פחות ממה שנדמה במבט ראשוני. הבחנה ראשונה יש לעשות כמובן בין הזכות לחשוב לבין הזכות לבטא בפומבי מחשבה/ אמונה זו. הרי איש לא ידע את מחשבותי, אם אשמור אותן לעצמי (בעצם יתכן שהחתול שלי ידע, אחרת אי אפשר להסביר כמה מתגובותיו, אבל הוא אינו איש). גם אמירתו המפורסמת של וולטר "איני מסכים כלל עם דעתך אך אאבק עד מוות על זכותך לומר אותה" איבדה מתקפה, אפילו חוקית – יש דעות שאמירתן בפומבי נחשבת להסתה ולעברה על החוק, וזאת עוד לפני אווירת ההשתקה החוגגת בישראל כיום וההתנכלות לבעלי דעות חריגות.
האם לקהילה יש זכות לומר לחבריה – תחזיקו באיזו דעה שברצונכם, אפילו תבטאו אותה, אבל לא בחצרנו? הנה פרדוקס: נאמר שמישהו מחזיק בדעה גזענית השוללת את שוויון ערך האדם, מושג מרכזי בקיבוץ ובכל חברה הומניסטית, הוא מבטא זאת בתוקף ובפומבי, וכתוצאה מכך לא יקבלו אותו לקיבוץ (אני מכל מקום אתמוך באי קבלתו). הוא יערער בטענה שיש פה הפרה של זכויות שוויוניות הנתונות לכל אדם, זכויות שהוא עצמו כופר בהן. כיצד נתייחס לזה? ואם הוא כבר חבר, האם נוכל להוציאו מהקיבוץ בגין דעה כזו?
חוק ועדות הקבלה משנת 2011 מתיר סרוב לקבל חבר לאגודה בשישה תנאים: לקטין, לחסר יכולת כלכלית לבנות ביתו ביישוב, למי שמרכז חייו אינו ביישוב, אם אינו מתאים לחיי החברה במקום, או למרקם החברתי, או למאפיינים ייחודיים של היישוב. מול זאת יש בחוק איסור שלא לקבל אדם מטעמי גזע, מין, דת, לאום, מוגבלות, גיל, מוצא או השקפה פוליטית. הוחרגו מהחוק יישובים בנגב ובגליל או ישובים המונים עד 400 נפש. יש האומרים שהחוק נועד למנוע אי-קבלה של ערבים לאגודות שניסו לעשות כך, תופעה שלמעשה אינה קיימת בקיבוצים.
האם מותר לנו, ברמה המוסרית, לומר בכלל – את האיש הזה איני רוצה? למרות כל האמירות והקלישאות היפות (הנה רוזה לוכסמבורג: "חירות היא תמיד חירותו של מי שחושב אחרת"), אני אתמוך באי קבלתם של בנצי גופשטיין, או "הצל" לקיבוץ שלי, ולאו דווקא בגלל מה שהם חושבים (יתכן בהחלט שיש כבר חברים בקיבוצי שחושבים כמוהם, בתוך לבם) אלא בגלל מה שהם עושים ובגלל האופן בו הם מביאים לביטוי את דעתם, אפילו אם זה יהיה רק בצורת קעקועים אצל הצל. הוולונטריות המפורסמת – זכותו של כל חבר להחליט שאינו רוצה יותר לחיות בקיבוץ – צריכה לעבוד באופן סימטרי. גם לאגודה הקיבוצית יש זכות כזאת. אפילו בקיבוץ המופרט ביותר יש, או צריכה להיות לפחות, רמת שותפות ותלות הדדית בנכסים, בחינוך, בערבות, במרקם החברתי, המצדיקה סירוב לקבל אנשים מסוימים, יאמרו מה שיאמרו חסידיהן הקנאים של זכויות הפרט.
אז האם אני מסנגר על "הקולקטיביות הרעיונית" הידועה לשמצה, זו שבגינה הוצאו מהקיבוץ שלי אותם שבעה חברים, או שבאמת אבד עליה הכלח? (אגב - מי שיודע מהו אותו כלח שאבד – שיקום. המילה הזו, מספר איוב, נותרה סתומה. לקיבוץ אבדו דברים רבים בחמישים השנה האחרונות, אבל כלח לא מצאתי ביניהם). הבעיה שלי היא יותר מול אלה שאינם מחזיקים בשום דעה, האומרים "שהללו שם למעלה יחליטו". כאלה תמיד היו בקיבוץ, ובשפע. במסגרת "מותר לחשוב הכל" כלול גם כנראה "ומותר לא לחשוב כלל". את אלה לא היו זורקים מהקיבוץ, לא ב- 1951 ולא היום.