Logo (1).png

למות בחסד

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  למות בחסד
 
 


לפני שבועיים נסענו אל הווטרינר שלנו לביקור אחרון עם כלבנו הזקן והאהוב  "סרח". לא באנו עם דעה קבועה מראש, אך לאחר חוות הדעת הרפואית שקיבלנו ותחזית טיפולים אפשריים, שלא יועילו הרבה ורק יאריכו את תקופת סבלו, ההחלטה נפלה. הנחתי אותו על שולחן הטיפולים, נתתי לו חיבוק אחרון        זה לא סרח אבל דומה מאד

וברכת פרידה (למרות שכבר שנתיים שהוא אינו שומע), וקיבלתי אותו לאחר רבע שעה ארוז בשקית ניילון וקופסת קרטון. על הקבלה רשמה העוזרת שלו – 280 ש' עבור המתת חסד- לא לפני שעשתה לנו "ריגשי" עקשני.

בימים שלאחר מכן העסיקו אותי המחשבות בנושא המתות חסד: מי רשאי להחליט? באילו תנאים? איזה היבטים מוסריים וערכים פועלים פה? מה גובר – שיקולים רגשיים או רציונליים? האם חיות מחמד הן כמו אנשים בהקשר זה? האם גם עבור יצורים לא-אורגניים (ארגונים חברתיים למשל) תקפים שיקולים אלה?

הדיון בשאלות הללו עמוס מאד, ובחלקו ודאי מוכר לכם. יש כמובן הבדל מוסרי (וגם חוקי) בין המתה אקטיבית לבין פסיבית – הימנעות מטיפולים מאריכי חיים כאשר הם למעשה מאריכי סבל. ברוב המדינות ההמתה האקטיבית אסורה, למעט הולנד והמרפאה ההיא בשוויץ, והפסיבית מותרת. לרצונו של החולה יש משקל חשוב כמובן, אולם כאשר אנו עוברים לחיות מחמד זהו נעלם גדול כי הוא קשור בשאלה האם יש להן רצון או תודעה, ואם כן - כיצד היא פועלת וכיצד נדע אנו מה רצונן. אגב- האם היחס ומדרגות השליטה שבין בעלי החי לבינינו הוא כמו בינינו לבין האלהים? התשובה שלילית, ולו רק מפני שאלהים הוא המצאה אנושית, ואילו אנחנו איננו המצאה כלבית (בעצם, אם נשאל כלב, יתכן והוא ינבח שדווקא כן).

המתת חסד, אאותנזיה בלועזית, פירושה "מיתה טובה", בדיוק כשמו של הסרט הישראלי הנהדר שעסק בכך ברגישות ובהרבה הומור. האסוציאציה השלילית הקשורה בה מקורה בעיקר בשימוש האכזרי והציני שעשה בה המשטר הנאצי בסילוק מהדרך של נכים ומוגבלים, אבל משטר רשע מעניק פירושים שליליים להרבה מונחים (גזים, רכבות) ולכן לא ממנו נלמד. האם אאותנזיה תקפה גם באשר ליישויות אחרות, שאינם אנשים או חיות?

מכרי ומוקירי (כמעט כתבתי "מוקירי זכרי", בהתחשב בנושא המורבידי) ודאי מנחשים את הכיוון, והם כמעט צודקים. בצרוף המילים "המתת חסד" חשובים לא רק ההמתה אלא גם החסד, שהוא גאולת השכיב מרע מייסוריו. לשם כך  אני צריך לדעת שהוא מתייסר ושתהיה בידי גם היכולת וגם הסמכות להפסיק זאת. יצורים אנ-אורגניים לא אמורים לחוש כאב ולסבול (אין להם לא מערכת עצבים ולא מוח שיפרש את אותותיה), לכן יש להרחיב עבורם את הגדרת שכיב מרע ולכלול גם מצב של חוסר תועלת, ואפילו נזק, למי שיצר או למי שמשתמש באותה ישות. כך בנישואין מקולקלים נפריד (בלשונם של הגששים) בין "מקולקל נורמל" לבין "מקולקל טוטאל", שאותם רצוי לסיים. זו המתת החסד עבורם. לכן גם חברה מסחרית המנקבת באופן עקבי את כיסיו של בעליה – דינה מיתה (או מכירה למי שמוכן לקנות), וכך גם ממשלה שפועלת בניגוד לרצונם של רוב אזרחיה.

קיבוץ מיצר שברמת הגולן  נגאל סוף סוף מייסוריו (כקיבוץ) והפך למושב, כך קראתי פה לאחרונה. הפעולה הזאת עומדת בכל המבחנים להמתת חסד, חוץ מהפרט הבאמת שולי שלא הקיבוץ הוא שסבל אלא מי שגר בו. העובדה שהתהליך נמשך כה הרבה רק מעידה על התלבטויות, בדיקות חוזרות, וגם ביורוקרטיה מיותרת, בדיוק כמו שצפוי בהמתת חסד. למיטב ידיעתי יש קיבוצים נוספים, בודדים אמנם, הנמצאים בכיוון הזה. יותר מזה - גם "התקנון הרדום" המצוי בכמה קיבוצים שיתופיים, ודווקא החזקים שביניהם, הוא מעין צוואה הכוללת הוראות מתי ובאילו תנאים יש להזריק את זריקת המוות ואיזה חומרים לשים בה.

בתאוריות השונות אותן יכול לדקלם כל יועץ ארגוני, מופיע תמיד השלב בו יש לשקול האם תרופות כלשהן יצילו את הארגון הגוסס, או רק יאריכו את קיומו באופן שיגרום סבל לאנשים שבו. הקיבוצים אינם שונים, אבל בכל קיבוץ הדיאגנוזה תהיה שונה, ואיתה גם מרשם הריפוי וסיכויי הצלחתו. הקושי הוא בהחלטה הסופית – זריקת הרעל וחפירת הקבר. אצל רעייתי מה שהכריע היה החשש לקום בוקר אחד ולמצוא גוויה קרה. קיבוץ מיצר כנראה היה במצב הזה מזמן, והוא לא לבד. המתת חסד מאפשרת לפחות פתח לאימוץ חיית מחמד חדשה, או צורת ארגון חדשה, לשנים רבות. זה לא מעט.      

                                 קיבוץ מיצר

                                                                                                        דני ברזילי

            

                                                            קיבוץ מיצר