Logo (1).png

הנצחה

דף הבית > הנצחה
 
 
חפש

עידית שרר

  • תאריך לידה
  • 15/06/1979 
  • תאריך לידה עברי
  •  
  • תאריך פטירה
  • 24/07/2001 
  • תאריך פטירה עברי
  •  
  • מקום קבורה
  • בית עלמין קיבוץ מגן 
 

סרן שרר עידיתנפלה בתאריך ד' באב תשס"א, ה-24 יולי 2001

בת נורית ושרון. נולדה ביום כ' בסיוון תשל"ט (15.6.1979. גדלה והתחנכה בקיבוץ מגן שבחבל הבשור. החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי שבקיבוץ וסיימה אותם בבית החינוך המשותף "מעלה הבשור". הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" ומכיתה י' ועד י"ב שימשה כמדריכה.


עידית אהבה מאוד לרכוב על סוסים ולדהור במרחבים הפתוחים. עם זאת, הייתה גם אוהבת ספר ופעמים רבות ניתן היה למצוא אותה כשהיא שקועה בקריאה. היא ניהלה חיי חברה ענפים ושבתה את לבם של אנשים רבים. היה בה בעידית שילוב נדיר של עוצמה פנימית שהעניקה לה את החופש "להיות מה שהיא" מבלי "להתיישר עם הזרם", עם רגישות גדולה לזולת ויכולת התחשבות. בסיום לימודיה ובטרם התגייסה לצה"ל יצאה לשנת שירות במסגרת התנועה, שבמהלכה התנסתה בחיים עצמאיים ובחוויות שביגרו אותה והעשירו את עולמה הפנימי.


עידית התגייסה לצה"ל במחצית חודש נובמבר 1998 ושובצה לחיל האוויר. הודות לנתוניה הגבוהים אותרה לקורס קצינות ועם סיומו בהצלחה הוצבה בטייסת קרב באחד הבסיסים בצפון הארץ. בשירותה הצבאי כמו בחייה האזרחיים בלטה בדמותה התמירה והקורנת ולא הותירה אף לא אחד אדיש. מעידים בני המשפחה: "במשך הזמן הכרנו עשרות מחברייך ומפקדייך. אנו עומדים ומשתאים בכל פעם כיצד ילדה בת עשרים ושתיים הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים, להשאיר בהם משהו מאישיותה המיוחדת".


לאחר תקופת מה עברה עידית לשרת בבסיס "רמון" שבדרום הארץ, שם שימשה כקצינת הדרכה באחת מטייסות המסוקים. מפקדה מספר כי המעבר, למרות הקשיים והתסכולים שהיו כרוכים בו, לא השאיר את רישומו עליה, ועידית הפכה במהרה לחוד החנית החברתי בגף הטיסה בטייסת: "תפקיד קצינת ההדרכה הוא בעל אופי תובעני במיוחד. עד לא מכבר מילאו אותו רק אנשי צוות אוויר. למעשה, אין רגע שבו ניתן להישען מעט לאחור, לנוח, לקחת פסק זמן קצר; תמיד יש לתכנן הלאה, לארגן אמצעים לטיסות האימונים, ועוד ועוד. תוך כדי מילוי תפקידה נחשפה עידית לעבודה עם אוכלוסיית הטייסת כולה, החל בפקידות, דרך הקצינות וצוות האוויר הסדיר ועד לתיאום שוטף עם אנשי הצבת החירום והמילואים. עם כל אחד ידעה עידית למצוא את הדרך הנכונה לתקשר. מצד אחד הייתה חברה של בנות הטייסת, הפקידות והקצינות, ומצד אחר שמרה על יחסי רעות וקרבה עם חיילי הסדיר וטייסי המילואים. ... אופייה המיוחד אפשר לה לסחוף אחריה חיילים וקצינים גם יחד. גם בתקופות של לחץ, וכאלה היו רבות השנה, שמרה עידית על ארשת אופטימית ועשתה הכול על מנת ללמוד מטעויות ולהתקדם".


את חופשותיה הקצרות הייתה עידית מנצלת עד תום, כמי שמבקשת למצות את הזמן ולהספיק עוד ועוד. לרגע לא נחה והייתה רצה וממהרת ממקום למקום - לפגוש חברים, לצאת למסיבה או סתם לצאת כדי להרגיש את החופש של סוף השבוע.



עידית נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ד' באב תשס"א (24.7.2001) בתאונת דרכים שאירעה בבסיסה. משאית צבאית התנגשה במכונית המסחרית שבה נסעה ועידית נפגעה באורח אנוש. היא הועברה במסוק לבית-החולים "סורוקה" בבאר שבע, שם מתה מפצעיה. בת עשרים ושתיים הייתה בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין במגן. הותירה הורים ושני אחים - רועי ונטע. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סרן.


מפקד היחידה כתב למשפחה: "הכרתי את עידית לפני שנה, ומהר מאוד גיליתי אילו עוצמות חבויות בה. למרות התפקיד התובעני, ידעה להתמודד עם הקשיים היום-יומיים ולא 'להוריד את הראש', גם כשהדברים לא התנהלו כמתוכנן. ... הבטתי בהשתאות על כישרונה של עידית ליצור קשר חם עם מגוון כה רב של אנשים ובה בעת לבצע את עבודתה נאמנה, ללא ויתורים עצמיים, תוך גילוי יכולת מקצועית ומוטיבציה אין-סופית. עדות נאמנה לתחושתי קיבלתי בהלווייתה. לצערי, נכחתי כבר בלא מעט הלוויות, אך מספר כה רב של אנשים, ממגזרים כה רבים, טרם ראיתי.


באופן אישי, עידית תחסר לי עד מאוד. אהבתי את התייחסותה הצינית והמפוכחת לחיים. יכולתי להתלוצץ אתה ולהקניטה, בלי להיות מוטרד מכך שלא תבין ותיעלב. פעמים רבות אישרתי לה להשתמש ברכב צבאי כדי שתיסע בערב למצפה רמון או הביתה, אבל דאגתי שמא יקרה לה משהו בדרך. תמיד 'נדנדתי' לה שלא תשתה, תשתולל או תנהג מאוחר ובמהירות, והיא מעולם לא אכזבה אותי. מי היה מעלה על דעתו שתסיים את חייה באופן כה טרגי. עידית השאירה מאחוריה חלל ענק, שלא ייסגר. טייסת 'הצרעה' מרכינה ראשה בצער עמוק ומבטיחה לעמוד לצדכם ברגעים הקשים".


משפחתה של עידית כתבה לזכרה: "... כל מי שראה אותך, אפילו פעם אחת, בטוח זוכר, ומי שלא הספיק, אז שידע שהפסיד בלונדינית, מטר שמונים, רזה עם עיניים כחולות, ואם לא די בזה, אז נוסיף שגם לא עשית חשבון לאף אחד, ושידעת בדיוק מה את רוצה מעצמך. לפחות כך זה היה נראה מבחוץ. בפנים, ידענו שיש בך הרבה לבטים וחששות. ... בבית תמיד היית ונשארת 'הנסיכה' המשפחתית ... ואצלך, גם הסוף לקוח מעולם הנסיכות: קצר, בלי שום סבל, עם החיוך הנצחי על הפנים - כך העידו האחרונים שראו אותך. אך מאז לכתך: כל יום, כל שעה וכל שנייה אנו חושבים עלייך, רואים אותך ומרגישים אותך. ואצלנו כל הימים הם ימי זיכרון. הדמעות כבר מחו את המילים הגדולות, והמכאובים אפילו את המילים הקטנות.


עכשיו הבית שקט ומסודר. כבר לא ממש יודעים מה המוזיקה הכי הכי, ואיזה ספר יצא לאחרונה, מהי המסעדה הטובה בעיר ומי הטייס המדובר. אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו אבל בתוכנו משהו כבה, נפער חלל גדול וכואב שאין אפשרות למלא אותו. תחושת ההחמצה הגדולה, שפע התכניות, החלומות שלעולם לא יתגשמו, התחושה כי הכול יכול היה להיות אחרת... ... הכאב לא יעבור, לא בימים, לא בחודשים ולא בשנים. אנחנו אהבנו אותך, אוהבים אותך ונאהב אותך כל ימינו. לא ניפרד ממך לעולם".