ריח של פסח עומד באויר כבר ימים אחדים, ריח שיגיע לזיקוק ומיצוי בעוד שבוע, כשנשב לשולחן ונפתח הגדות. אבל כולנו נסכים שלמעשה העיסוק בפסח החל במרבית המשפחות בישראל כבר מזמן, סביב השאלה הנצחית והמעצבנת מכולן – איפה אתם בחג? כל שנה אני שואל עצמי מחדש – למה דווקא בפסח? למה חשוב עם מי והיכן יושבים בליל הסדר יותר מאשר בחנוכה, בראש השנה או בטו' בשבט? אני מכיר כמובן את התשובות (זהו חג מהתורה, יש לו סמליות הסטורית ודתית חשובה משל האחרים, כי ככה, ועוד) אבל אני מחפש משהו נוסף. תשובה חלקית קיבלתי השבוע להפתעתי ביו-טיוב.
אלן דה-בוטון הוא יהודי צעיר יחסית (למרות הקרחת) ממוצא שוויצרי, החי ופועל באנגליה. דה-בוטון הוא סופר, פילוסוף ופובליציסט, ומטובי הפופולריזטורים של הפילוסופיה והפסיכולוגיה בימינו. בהרצאה שנשא לאחרונה (אפשר למצאה באתר של (TED, הוא מסביר שדווקא כחילוני מודרני לא נכון יהיה לדחות את כל הדתות כאמונות טפלות. גם אתאיסטים גמורים יכולים ללמוד מהן דברים רבים, המסתכמים בעקרון אחד: לאמץ את הטקסים והמסורות בלי הדוקטרינה, כלומר את הקליפה ללא התוכן, את הדבש ללא העוקץ, את האיך ללא המה. (דוגמה מצויינת לכך ניתנה בראיון עם פרופ' יהודה פרל, חתן פרס טיורינג למדעי המחשב, במוסף לשבת בשבוע שעבר: "אני יודע בוודאות שאין אלהים, אבל אני עדיין עושה קידוש בכל יום שישי"). דה- בוטון סוקר את התחומים בהם הדתות הצליחו להתנחל בלבבות בדרכים עדיפות משל מבקריהן:
- בחינוך – בבית הספר או באוניברסיטה אנו שומעים הרצאות. בבתי התפילה, יהיו אלה כנסיות, מסגדים או בתי כנסת, אנו שומעים דרשות. הדרשה יעילה מההרצאה כי היא מכוונת גם איך לחיות נכון, מנסה לחנך ולא רק להעביר ידע.
- חזרה ושינון– בתפילות החוזרות על עצמן בנוסח קבוע כל יום יש מסרים פשוטים ולא מורכבים, אבל החזרה המתמדת תוקעת אותם במוחנו באופן יעיל מאד.
- לוח השנה – בכל דת יש ימים ומועדים קבועים, החוזרים מדי שנה, עם מסרים קבועים שהופכים לחלק מסדרי החיים וארגון הזמן שלנו.
- רטוריקה – אמנות שכנוע ההמונים. לא רק מה אני אומר אלא גם איך. תקראו לזה דמגוגיה אבל זה נכון ועובד, מישוע ועד הדלאי-למה או הרב דרוקמן.
- לימוד דרך הגוף – למשל הצום והמקווה, ההלקאה העצמית השיעית, מצוות הטבילה בגנגס, המצות בפסח (סוג עינוי שאינו פחות מהכואבת שבהלקאות).
- שימוש באמנות – מהקתדרלות וציורי הקיר המתארים את עלילות ישוע, דרך פסלי האלים ההודים ועד החנוכיות שלנו. אמנות האומרת לנו מה לאהוב וממה לפחד, אמנות שמסריה ברורים ולא מנותקי הקשר ופשר כמו חלק מזאת החילונית- מודרנית.
- חיבור אנשים, הכרה בערך וחשיבות הקהילה, טקסים המוניים ועליות לרגל, אנטי- אינדיבידואליזם, שימוש בהמון הניזון ממסרים משותפים.
עכשיו חיזרו לפסח שלנו, לזה הביתי במשפחה המורחבת או לזה הקיבוצי הגדול בחדר האוכל. ארי אלון עשה פעם את ההבחנה בין אדם רבני לאדם ריבוני: "אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב, והרב עושה לו אלוהים". אבל גם בהנחה שכולנו יהודים ריבוניים ולא רבניים, התבוננו היטב ותיווכחו שכל הנושאים עליהם מדבר דה-בוטון באים לביטוי בפסח הריבוני שלנו, זה המשפחתי ועוד יותר בזה הציבורי: הדרשה המחנכת, החזרה על מסרים, הקביעות בלוח השנה, הרטוריקה של "שירת מרים" או "מגש הכסף" בהגדה שלנו, המאכלים המיוחדים, קישוטי ההגדה ותמונות הענק בחדר האוכל, הקהילה הגדולה המסבה יחד ועוצמת "אחד אלוהינו" העולה ממאות גרונות. המשורר ג'ון מילטון מצוטט כמי שאמר שלעתים החברה הטובה ביותר היא הבדידות. ה"איפה אתם בפסח?" מוכיח שה"לעתים" הזה לא כולל את פסח.
דני ברזילי