האם בדידות היא מרצון או מאונס ואיך הגיעה התנועה הקיבוצית למצב הזה
איני זוכר היכן שמעתי את הביטוי שבכותרת, אך הוא תפס את אזני כי יש בו שני הפכים לכאורה שצירופם יוצר משמעות חדשה. במילה בדידות אנו שומעים בדרך כלל את הריקנות, הלבד, אבל יש מקרים בהם הבדידות היא פומבית, כאשר אתה חשוף לעיני כולם, כשחקן העומד על במה. בהקשר הזה אמר המחזאי הנרי מילר שהאדם הוא בודד יותר דווקא כשהוא מוקף בבני מינו. אם יש ישות שהיא בודדה באמת, באופן טהור, זהו כנראה רק האלהים המונותאיסטי (אם הוא קיים בכלל כמובן). לא פלא לכן שבמיתולוגיה היוונית, מרובת האלים וחצאי האלים, היה הרבה יותר מעניין וסיפוריה לכדו את דמיוננו. הבדידות היא לכן קצת תכונה אלהית, שהניחנים בה הם לעתים גאונים, בכל תחום, שאף אחד לא בדיוק מבין אותם, כמו בטהובן, פליני, ניטשה או אינשטיין (הבדידות היא בית האולפנה של הגאון, כתב ההסטוריון גיבון).
יש ארועים שכשאתה נכנס אליהם אתה מבחין מייד בתוך ההמולה בשני סוגים של בודדים. מחד- "פרחי קיר", כאלה שלאיש אין עניין בהם, כמו הנערות הפחות נאות בנשף ריקודים או במפגש פו"פ, הממתינות לשוא להזמנה לריקוד. מצד שני- אלה שהם כה נחשבים, כה מורמים מעם, שאף אחד אינו מעז לפנות אליהם, פן ייראה כטיפש או כחנפן. יש להבחין גם בין הבודד מרצון, בנוסח "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", לבין בדידות מאונס והשפלה, נוסח "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" שבמגילת איכה. יש כמובן גם אלה שבדידותם נובעת ממבנה אישיות מיוחד, מחשש או חוסר יכולת ליצור קשרים, אלה שכולם מדברים מאחורי גבם על בדידותם אך איש אינו מצליח לפרוץ אותה ואליה.
"בדידות מזהרת"(splendid isolation)היה כינוי למדיניות החוץ הבריטית בסוף המאה ה- 19, כאשר זו החליטה, דווקא מעמדת כוח, בהיותה "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם", שלא להצטרף לא לברית המרכז (גרמניה, אוסטריה ואיטליה) ולא לברית הרוסית- צרפתית. הבדידות מרצון הזאת חדלה רק ב- 1902 בהסכם שכרתה עם יפן, ואחר כך ב- 1904 עם צרפת, ברית שהובילה לציר שנלחם נגד גרמניה במלח"ע הראשונה. כיום, ממניעים אחרים (אידיאולוגיים ופסיכולוגיים כנראה) רק צפון קוריאה דוגלת במדיניות כזאת, מה שמקנה לה את התואר הלא מחמיא "המצורע של העולם" יחד עם איראן.
אנשים הם היחידה החברתית הקטנה ביותר, ומדינות – הגדולה ביותר. ומה באשר לאלה שבאמצע – קהילות וארגונים? האם למשל קיבוץ יחיד, או ארגון של קהילות קיבוציות, יכול לבחור בבדידות? האם ראוי שיבחר בה? בעבר החזיקו הקיבוצים במודע במדיניות של אוטארקיה, גם ניהולית (ניהול עצמי בלבד, מי שמע על מנהל קהילה או מש"א חיצוני?) וגם בתחום העבודה – הימנעות מעבודה שכירה מנימוקים אידיאולוגיים של אי-ניצול האחר, שעליה חטפנו ביקורת קשה מבן גוריון.
והיום? אין לנו כמעט ייצוג או השפעה בפוליטיקה הישראלית הנוכחית. רבים מחברי הכנסת או בעלי השררה אמנם יקפידו לומר ש"כמה מידידי הטובים ביותר הם קיבוצניקים", אך אמירות מסוג זה היו תמיד תירוץ לגזענות, התנשאות או הדרה כלשהי (כמה מידידי הטובים הם יהודים, ערבים, שחורים, שמאלנים, טבעונים, תוסיפו כרצונכם). כולנו נעדיף להיות בצד של אומרי המשפט הזה, ולא בצד של "הידידים", בצד של הפטרנליסט ולא של זה שנזקק לפטרנליזם. זוהי לדאבוננו בדידות מאונס, לא מבחירה. הבדידות היא מסתבר מקום שנעים אולי לבקר בו מדי פעם, אך נורא לגור בו. השאלה היא כמובן איך יוצאים מזה, וכאן מתחיל ויכוח חדש-ישן, בין "האידיאולוגים" החורטים על דגלם חינוך ותרומה לחברה, ובין "אנשי המעשה", המדברים על משאבים, קשרים וייצוג. התשובה הקלה היא כמובן גם וגם, אך הבעיה עם תשובות קלות היא שהן קלות. באיזה צד אני? מישהי כתבה לי פעם שאני בצד של המתפלספים, והתכוונה לגנאי, כמו קטגוריו של סוקרטס. אני גאה להיות ברשימה אחת אתו.
דני ברזילי