בקרב השבטים האינדיאניים שישבו לאורך החוף הפאסיפי הצפוני של אמריקה, בעיקר אצל שבט הקוּאקוּאקוּאקה, רווח בעבר טכס מרתק הקרוי פּוטלאץ'. מקור המילה הוא בשפת הצ'ינוק ומשמעותו לוותר או להעניק. בארועים חשובים כגון לידה או חתונה היה המארח מזמין את נכבדי כל האזור לפסטיבל, שבשיאו הוא היה מעניק מתנות יקרות כגון פרוות, עורות, מנורות נחושת, מעדנים (ולפי שם השבט – גם ברווזים?) לאורחיו, ועל אלה היה להחזיר לו באותה מטבע. במקרים קיצוניים הוא היה גם הורס ומשמיד בפומבי ובכוונה פריטים כאלה, כדי להפגין את עושרו ועומק משאביו. מי שלא היה יכול להתחרות בו חזר בבושת פנים ומעמדו בשבט ירד. כך נקבעה ההיררכיה והמעמד בין משפחות ושבטים. האנתרופולוג הצרפתי מרסל מוס, בספרו "מסה על המתנה" שכבר הוזכר פה פעם, השתמש לראשונה במושג פוטלאץ' כמייצג מערכת חברתית של הענקת מתנות שהיא גם בעלת משמעות פוליטית, כלכלית ומעמדית.
זה מנצנץ לכם משהו? מזכיר לכם אולי בעלי יכולת, גם בקיבוץ, המזמינים אותנו לחנוכת ביתם, כאשר המטרה העיקרית, חבויה או גלויה, היא שריקות ההתפעלות מצדנו, בצד תחושת התבטלות? ומה באשר לחתונות פאר שהוצאותיהן מרקיעות שחקים ואנו חשים שמץ עלבון בהן כי הצ'ק שהבאנו לא יוכל לעולם להתחרות ב"נדיבות" המארחים, וכשנזמין אותם לחתונת בנינו שלנו, נרגיש חובה אידיוטית להסביר למה היא אינה באותו סטנדרט? יש מאתנו (ואני הראשון) שינידו בראשם לנוכח סדר העדיפות של מפגיני עושר אלה, ה"ניקול ראידמניוּת" האוליגרכית, אך מצד שני - לא היינו מתנגדים לעתים להתחלף איתם, לא עם ריקנותם אלא בעומק כיסיהם. ועוד– ראו את אלה, בעיקר גברים למען האמת, המתקוטטים על הזכות לשלם עבור כל השולחן במסעדה. התרגום הישראלי לפוטלאץ' הוא בדיוק "שוּפוּני", שבא דווקא מערבית.
הזאולוג פרופסור אמוץ זהבי קנה את תהילתו בשל גילוי "עקרון ההכבדה", זה המעניק יתרון אבולוציוני בהשגת בנות זוג ורבייה לזכרים המפגינים את יכולתם לתפקד היטב, למרות אלמנטים מכבידים, כדוגמת זנבו המפואר של הטווס. אחת הדוגמאות האחרות לעקרון זה הוא מחקר שערך זהבי על הזנבן הערבי המצוי בארצנו. זנבנים שליטים בלהקה או בשטח מחיה מסוים מבטאים את עצמתם ועליונותם ע"י האכלת פרטים נחותים מהם, כמעין נדבה. הם גם מתחרים על התפקיד המסוכן של הצופה נגד נצים טורפים, מאחר וגם זה עושה רושם על הנקבות.
אז מה לנו, ה"הומו-קיבוצניקוס" ולאינדיאנים מצפון מערב אמריקה או לזנבנים? הקיבוצים כתנועה, ורבים מהקיבוצניקים כפרטים, התגאו בעבר בתרומתם לישראל, בבטחון, בכלכלה, בחברה. אחוז בנינו בבתי הקברות הצבאיים הוא הגבוה מכל המגזרים. לקיבוצים היתה תרומה מכרעת בכיבוש הקרקע וקביעת הגבולות, בהעפלה בשנות טרם המדינה, בקליטת חברות נוער משולי החברה הישראלית, בפיתוח חקלאי שהציב את ישראל בחזית העולמית (ומי שסבור שלא ציינתי משהו, צודק. אלה רק דוגמאות ונא לא להיעלב). האם תהיה זאת עזות מצח לקבוע שחלק מאותן תרומות היו דמויות פוטלאץ'? שאחת ממטרות הלוואי שלהן היתה השגת יוקרה ומעמד, יוקרה שהשתלמה לקיבוצים בדרכים רבות? לא נאה לכאורה לייחס מניעים של ראוותנות והדגשת עליונות לאלה שנחשבו לסמל הציונות, אבל מתחת לפני השטח אני מעז לטעון שהיה בזה משהו.
כשקיבלנו חברת נוער, או קבוצות נעל"ה מאוחר יותר, או גרעיני צבר היום, האם לא היה פה שמץ של "אני יכול להרשות לעצמי, אני נותן, המעמד החברתי הרם שלי מוצדק"? האם לא השתמשנו בציון חלקנו בבתי הקברות כדי להדגיש את היותנו "עלית משרתת"? איני נאיבי. הכוונה הסמויה הזו לא היתה העיקר, אלא סוג של side efect, וגם אם היתה – הרי כולם עושים כך, ורק טיפש (או אידיאליסט?) לא ינסה לממש את היוקרה שצבר לשם קבלת תועלת כלשהי. לעומת כל אלה שיכלו לתרום פרוות ועורות, כלי נחושת וזהב, מזון לגוזלים או שירותי תצפית לפחות כמונו, ולא עשו זאת – את המעמד שלנו בעבר רכשנו בצדק. ובכל זאת היה פה מעט "שופוני", אמנם פחות משל חנוכת בית נובורישי או חתונה מפונפנת, אבל קצת פּוטלאץ' היה גם היה.
דני ברזילי