הטור הקודם שלי נכתב בהשראת הפצמרים, הקסאמים, ויתר הצינורות שנפלו מלמעלה. בינתיים הפך נושא המנהרות למפר השלווה העיקרי. תכננתי לכן לכתוב על דברים שעולים מלמטה ועל הכוחות הגורמים לכך, אבל הגעתי למסקנה שיותר מדי מדע - מזיק לרייטינג. בנוסף לזאת נראה לי שמרבית תושבי הקיבוצים בעוטף עזה (ספרתי 23 בטווח עד 5 ק"מ מהגדר) מתלבטים בסוגיות פחות תאורטיות. אין סיכוי להתחרות, בטור של פעם בשבועיים, מול שטף המלל היומיומי, ולכן אפילו איני מנסה. ובלי פוליטיקה כמעט.
מצד אחד – זה "מבצע" בלבד. מצד שני – לפי משך הזמן, מספר הקרבנות בשני הצדדים והעלות הכוללת, זו כבר מלחמה. האם יש קריטריון מובהק להבחין ביניהם?
מחד – התמשכות המבצע מכבידה עלינו יום יום, ורבים כבר שכחו איך נראה קיבוצם, קצת בגלל צו 8 והרבה בגלל פינוי מאונס. מאידך – כל יום נוסף אפשר שיגרור גילוי עוד מנהרה או עוד מאגר רקטות.
מחד – לשכן, להאכיל, לקלח ולארח עשרות רבות של חיילים לזמן כה רב זו הכבדה לא קטנה. מאידך – אלה החיילים השומרים ונלחמים למעננו, אז איזו זכות יש לנו לקטר?
מצד אחד – צריך למצוא פתרון טכנולוגי למנהרות. מצד שני – למי יש כוח להתחיל להיאבק שוב על הפיצויים עבור השטחים החקלאיים שיוחרמו לשם כך.
מצד אחד – כולנו הומניסטים גדולים, שגם חשוב לנו להיראות ככאלה, ולכן נזדהה עם כל כאב על הקרבנות שם. מצד שני – חלק מאלה הכותבים על כך תדיר סבורים שגם אנו עצמנו יושבים על קרקע גזולה ושזכות השיבה כוללת גם החזרת גדרות צבר וחושות בוץ במקום הדשאים, הבתים והשדות שלנו.
מחד – הטנקים וכלי המשחית דורסים את השדות והדרכים, נפלים שורפים מתבנים, ורעשי הארטילריה מוציאים מהדעת אנשים ובעלי חיים. מאידך – הי, זו מלחמה, לא פיקניק, ועל חלק מהנזקים אולי אפילו נקבל פיצוי.
מחד – כביש 232 שלנו, מצומת סעד ועד כרם שלום, עמוס ברכב צבאי ומובילי טנקים שלא מוסיפים לבריאותו, בנוסף לתנועה הרגילה. מאידך – אולי מישהו יבין כעת סוף סוף את חשיבות הרחבתו ויאשר את התקציב הדרוש.
מצד אחד – אנחנו באמת סובלים קצת יותר ממרבית המדינה. מצד שני – אפשר ללכת חינם לתאטרון ומוזיאון בת"א, לקבל הנחות במלונות וצימרים, ולשמוע במתנה את אורי בנאי, אבי טולדנו, אביב גפן ומתי כספי (וזה רק בקיבוץ שלי, בשבוע אחד).
מחד – בקיבוץ שלי היה לא נוח. מאידך – בקיבוצים צמודי הגדר, קיבוצי הפצמ"רים, היה קשה יותר. אצלנו היו ילדים בחצר, חדר אוכל ואפילו בריכה. אצלם – רק כיתת כוננות ועובדים חיוניים. איינשטיין ("הכל יחסי") צדק.
מצד אחד – לשמוע פעמיים ביום את חיים ילין בטלויזיה זה קצת חוזר על עצמו. מצד שני – הוא מייצג אותנו נאמנה ובהחלט לוחץ בנקודות הנכונות.
מחד – מרבית הישראלים הפכו פתאום ליראי שמים, כפי שאומרת דינה ידידתי. מאידך – בחודש האחרון הפכנו יותר ויותר דווקא ליראי אדמה...
מצד אחד – חוסר הסובלנות וההסתה שוברים שיאים. מצד שני – בעצם פה אין צד שני. זה יותר מפחיד מרקטה או מנהרה כי לזה אין פתרון טכנולוגי.
מצד אחד אומרת לנו המדינה: תמשיכו לעבוד בשדות, לייצר במפעל, לתפקד כרגיל. מצד שני- את המרפאה סוגרים כי "מסוכן" שם, לאוטו הדאר מסוכן להגיע (לאוטובוסים דווקא לא) ומחוסר הכוונה כל רשות קובעת מדיניות משלה. עוטף עזה הוא גם חוטף עזה.
מחד – קיבוצי האיזור מצטיירים כגיבורים האזרחיים של התקופה. מאידך – לקרוא תגובות בנוסח "טוב מאד, עכשיו השמאלנים האלה אולי יבינו" ואפילו ראיתי "לא מגיע לכם שחיילים יפלו בשבילכם".
מצד אחד – הנה תמונה: קבוצה מילדינו משחקת בדשא. שלושה בומים מרעידי אוזן וקרביים מסוללה סמוכה שלנו, שהיו מקפיצים לשמים כל ילד בעולם. אף ילד אפילו לא סובב את הראש. מצד שני – הייתי מעדיף שיצטיינו במתמטיקה או במוזיקה.
מצד אחד – אין ויכוח על זכותנו לחיות פה בביטחון ושלווה. מצד שני – האם יש ויכוח על זכותם (העקרונית) של תושבי הרצועה לחיות כך?
מחד – הבריכה שלנו היא (אובייקטיבית) היפה בארץ. מאידך – ביולי היא קיבלה צו 8 והפכה לאחת הקרביות ביותר. לפני חודשיים חיתנתי שם בן. בעוד חודשיים אחתן את השני. מעולם לא היתה הקלישאה "עד החתונה זה יעבור" נכונה יותר.
מצד אחד – כל יום אני אומר לעצמי: "מחר בטוח יפרוץ השלום" מצד שני – השכל מצליח לשכנע את הלב שלא רצוי להיות אופטימי מדי. או קיי, אז הוא יפרוץ מחרתיים.
דני ברזילי