"בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", כך נכתב בהגדה, מפיו של רבן גמליאל, מגדולי התנאים. תילי תלים של הסברים ניתנו למצווה זו, ורובם מתכנסים לאמירה על חשיבות ההזדהות האישית שלנו עם הארוע המכונן של העם היהודי (הביטוי החלופי "עמישראל" אינו אהוד עלי. גבולותיו אינם ברורים ומשתמשיו רחוקים ממני, אבל אעצור בטרם יאשימו אותי בגרבוזיזם) אותו נציין בעוד שבוע. אגב – הרמב"ם ניסח דווקא: חייב אדם להָראות (לא לראות) את עצמו כאילו..., כלומר המצווה היא מעין פרזנטציה, מיצג למען ילדיו וקרוביו של אדם, ולא באמת חובה להרגיש כך.
מה יש פה עוד? הקבלה בין גאולת הפרט לגאולת הכלל. יציאת מצרים היתה גאולתם הפרטית של ששים ריבוא גברים, נשים וטף (ועזבו כרגע את הדיון על דיוק היסטורי. כולנו מכירים את התאוריות השונות), כמו גם גאולתו של עם, של קהילה שלמה. ברור לכולנו שבמקרים רבים אין חפיפה בין גאולה פרטית – כמו יציאה מחובות או החלמה ממחלה– לבין גאולה כללית: מרד מוצלח במשעבד או היחלצות ממשבר לאומי. אין גם בהכרח קשר סיבתי בין השתיים. יש להבחין גם בין גאולת הגוף, כגון התגברות על נכות או הפסקת עישון, וגאולת הנפש – חזרה בתשובה או בשאלה למשל (לפעמים זה הולך ביחד. ברוּס ג'אנר, בעבר אלוף אולימפי בקרב עשר, כעת בתהליך של שינוי מינו לאישה, בגיל 70, וקראתי את זה במדור הספורט, לא הרכילות. גם לי יש מוניטין להגן עליו) אבל ננסה לשים דגש הפעם על עניין אחר.
היכן עומד ביהדות היחס בין פרט וכלל? גם על כך דעות רבות. העדפתי להיתלות ב"יהודים ומילים" של עמוס עוז ובתו פניה, הכותבים שהאינדיבידואליזם היהודי פירושו שהיחיד אינו חשוב מן הקבוצה והאני אינו שוקל יותר מהאנחנו, אבל כל אחד, כל פרט, חשוב עד לאין שעור לזולתו ולקולקטיב כולו מפני שהוא גרסה אישית וייחודית של צלם אלהים. כל אדם הוא פעימה אחת של האנושות, מופע אחד משלל הפנים של הכלל, הוא חלק ייחודי וחד פעמי של השלם/ האל (זהו מבחינתי גם תאור מדויק למדי שלנו, אם נכתוב "קיבוץ" במקום השלם). לכן התנ"ך, לפי עמוס ופניה עוז, מלא ועמוס בשמות, כאשר אין כמעט שם החוזר על עצמו. כל אחד חשוב, לכל אחד ייחוד משלו והוא ראוי למקום בנצח.
ב- 1983 טבע בנדיקט אנדרסון, בספרו על הלאומיות, את המונח "קהילה מדומיינת" כתאור מודרני של אומה, כל אומה. קהילה מדומיינת היא קבוצה גדולה של אנשים המאוחדת סביב רעיון מלכד, למרות שהדמיון או הקשר בין הפרטים שבה הוא קטן או אפילו אפסי. בעבר היו אלה מאמיני דתות וכיום אלה אזרחי מדינות הלאום. מרכיב עיקרי בתודעת קהילה כזו הוא זיכרון היסטורי משותף, וביטויו הסמלי החזק ביותר: מצבת החייל האלמוני הנמצאת ברוב המדינות והופכת את הפרטים האלמונים שהקריבו חייהם לחלק ולאמצעי בבניית הסיפור הכללי, הנראטיב הלאומי.
לכן אין אומה ישראלית, מפני שהזכרון המשותף של אזרחי המדינה הערבים אינו זהה, ואפילו מנוגד, לזה של היהודים. גם אומה יהודית קיימת רק בקושי, כי מאז היציאה לגלות יש לתפוצות השונות זכרון ונראטיב שונה. אפילו תלמוד יש שניים. גם היום, הסיפור שמספרים לעצמם יהודי מאה שערים שונה מאד מזה של מרחביה או עין חרוד של שנות העשרים. הזכרון הלאומי צריך להרחיק עד לתנ"ך כדי למצוא את המשותף. אני מנחש אגב, שאילו קורח ועדתו לא היו נבלעים באדמה, היה שבט העברים נחלק כבר אז לשתי אומות.
היהודים דיברו שפות שונות בגלויות הנפרדות, אך בכולן היו המושגים שבת, קידוש, כשר ועוד – משותפים. והנה – גם אנו בקיבוצים מדברים היום שפות שונות, לקיבוצי עוטף עזה שפה שונה מלאלה שבעמק, וליושבי העמק שפה אחרת מזו של קיבוצי הערבה, שלא לדבר על משני אורחות החיים למיניהם. עד כמה נשארו מושגים משותפים? מהם השבת והכשר שלנו- נקודה? גרעין? הקמה? פעיל? ומהו סיפור יציאת מצרים, המיתוס המכונן שלנו? הוא קיים ללא ספק, בעליה השנייה, בהעפלה, בגדוד העבודה, בדגניה וביתניה.
על כן אִמרו "בכל דור ודור חייב כל חבר וחברה לראות עצמם כאילו הם הקימו את הקיבוץ". זה לא אותו דבר כמו יציאת מצרים? נכון, אבל חכו 3000 שנה, זה עוד יקרה.
דני ברזילי